כשלוש שנים לאחר שהגענו לתאילנד הפעילות כבר גדלה מאוד ובית חב"ד שלנו היה קטן מדי, חיפשנו מקום גדול יותר בכל האיזור אך לא הצלחנו למצוא, בליל שבת היו משתתפים כבר 200-300 מטיילים כל שבוע, והתחלנו לעשות את קבלות השבת במלון שמול בית חב"ד, שנתיים אחר כך החלה האינתיפאדה השנייה בארץ ומנהל המלון באותה תקופה שהיה מוסלמי הודיע לי פתאום שלא נוכל יותר לעשות את השבתות במלון וחזרנו לעשות את השבתות בבית חב"ד בשתי קומות בו זמנית ובשני סבבים, חשבתי לעצמי איך נוכל להמשיך כך?

באותו שבוע הגיע אלי בעל בניין גדול מאוד באותו רחוב שלנו והציע להשכיר לנו את הבניין הגדול שלו במחיר טוב, וכך הגענו למקום הרבה יותר גדול ומתאים בו אנחנו נמצאים עד היום. למדתי שכשנסגרת דלת זה על מנת שייפתח שער הרבה יותר גדול.

פרשת השבוע נקראת פרשת נח, ידוע ששמה של הפרשה מבטא את התוכן שלה, אבל בפרשת נח נראה שהשם לא מתאים, הרי רוב הדברים שקורים בפרשה הם ממש לא נוחים, מסופר על המבול ששטף את העולם ועל חטא הפלגה ואם כן למה נקראת הפרשה כך?

מסביר הרבי מליובאוויטש שבשם נח טמונה המשמעות הפנימית שמסתתרת מאחורי האירועים הקשים והסוערים. אמנם המבול ודור הפלגה כשלעצמם הם ההיפך הגמור ממנוחה ורגיעה, אבל דווקא על-ידם באה מנוחה ונחת-רוח לעולם.

המבול טיהר את הארץ ויצר עולם טוב לאין-ערוך מזה שהיה קודם לכן. המדרש אומר, שכאשר נח יצא מן התיבה "ראה עולם חדש". זה היה עולם שנתעלה במדרגתו, עד שהקב"ה כרת עמו ברית "לדורות עולם" שלא יחריב אותו יותר. אם-כן, בסיכומו של דבר, היו מי המבול "מי נח", מים שהביאו מנוחה לעולם.

עם ישראל עובר בשבועות האחרונים תקופה לא פשוטה, מבול של טרור ושל חששות, כולנו תקווה שהממשלה וכוחות הביטחון ינקטו ביד קשה ויעשו את המוטל עליהם כדי למגר את אויבינו במהרה ואנחנו מצדנו נוסיף בתפילות ומעשים טובים לזכות הצלחתם, הגברים ישתדלו יותר בהנחת תפילין והבנות יישתדלו יותר בהדלקת נרות שבת והעיקר אנחנו צריכים להיות בטוחים שנצא מתקופה זו מחוזקים ומחוברים יותר באחדות אמיתית שתביא אותנו לגאולה שלימה בקרוב ממש.

שבת שלום!

הפוסט מי נח הופיע לראשונה ב-בית חב"ד אזור.

אך האמת היא, שדווקא עכשיו מתחילה המשימה האמיתית. תקופת החגים אינה אלא הכנה והכשרה לאתגר האמיתי – להביא את האמונה והאחדות, השמחה ואהבת התורה אל תוך חיי היום-יום. לא החג הוא היעד והמטרה, אלא דווקא ימי החול הרגילים והאפורים. החג לא בא אלא להפיח רוח של קדושה והתעלות בתוך ימי החול והשגרה.

אם נביט לאחור אל החגים שעברו עלינו, ניווכח כי אנו יוצאים לדרך עמוסים בתכנים ובחוויות רוחניות מגוונות ורבות. אנו נוטלים עמנו שפע אדיר של כוחות רוחניים, שאותם עלינו ליישם עכשיו בחיי היום-יום. כל חג העניק לנו 'צידה' מסוג אחר, ויחד יש לנו תרמיל עמוס לכל ימות השנה.

מראש-השנה אנו נוטלים את קבלת עול מלכותו של הקב"ה. ביום הזה עמדנו כולנו לפני ה', תקענו בשופר והכתרנו עלינו מחדש את הקב"ה למלך. "מלוך על העולם כולו בכבודך", ביקשנו, והחלטנו למסור את עצמנו אל הבורא. קבלת עול מלכות שמים היא היסוד גם בחיי היום-יום, והיא באה לידי ביטוי בקריאת 'שמע ישראל' בכל יום. אך אחרי ראש-השנה אנו חשים ביתר עומק את קבלת מלכותו של הקב"ה.

ביום-הכיפורים חשפנו את המהות הפנימית שמסתתרת מאחורי כל אחד מאיתנו. גילינו ביום הזה כי כולנו יהודים חמים, מלאי אמונה ואהבת-ה'. הוכחנו, כי משוגותינו ועוונותינו אינם מבטאים את האמת הפנימית שלנו. אף הכיסויים והכינויים שמאחוריהם אנו מסתתרים בימי השגרה אינם משקפים את מהותנו האמיתית. אחרי יום-הכיפורים כולנו מרגישים את היותנו יהודים, בנים לקב"ה.

חג-הסוכות נתן לנו מבט מעמיק על התרומה ההדדית של כל חלקי עם-ישראל. הבנו, שאין יהודים שווים יותר ושווים פחות. נוכחנו, שבלי הערבה אין תועלת באתרוג, בלולב ובהדס. עכשיו קל לנו יותר להרגיש את אחדות העם ואת האהבה לכל חלקיו. ישבנו כולנו בסוכה אחת, שפרשה עלינו את כנפיה, ונזכרנו בכנפי השכינה הפרושות מעל העם היהודי וביד ההשגחה שמוליכה אותו בבטחה אל ייעודו.

ולבסוף בא שמחת-תורה, היום המופלא הזה שבו רוקדים כולנו עם ספר-התורה – למדנים ועמי-הארץ, נכבדים ופשוטי-עם, חסידים וותיקים וכאלה אשר מקרוב באו. אנו שמחים שיש לנו תורה ומבטאים את האהבה שבלב כל אחד ואחד מאיתנו למתנה הנפלאה שנתן לנו הקב"ה. עכשיו, כשאנו מתחילים לקרוא מחדש את התורה, אופפות אותנו השמחה והאהבה שביטאנו כלפיה בשמחת-תורה.

מצויידים בכל אלה אנו שבים אל ימי החולין, כדי שנעשה את החולין קודש. אנחנו פותחים את החזרה לשגרה בקריאת פרשת בראשית, שבה מסופר על בריאת העולם. יש אפוא בעל-בית לעולם זה, יש מנהיג לבירה, ויש לנו על מי לסמוך.

הפרשה גם נותנת לנו תשובה ניצחת לטענות מצד אומות-העולם 'ליסטים אתם, שכבשתם ארצות'. על כך משיב עם-ישראל, כדבריו הנצחיים של רש"י: "כל הארץ של הקב"ה היא. הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו – נתנה להם, וברצונו – נטלה מהם ונתנה לנו". אם נדבק באמת זו – ננצח.

בציפייה לגאולה

"שישה דברים קדמו לבריאת העולם – התורה וכיסא הכבוד, האבות וישראל ובית-המקדש ושמו של משיח. שמו של משיח מנין? שנאמר: יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו".

הרב מנחם ברוד הוא דובר חב"ד ועורך העלון השבועי 'שיחת השבוע'.

הפוסט החזרה לשגרה היא העיקר הופיע לראשונה ב-בית חב"ד אזור.

הפוסט זמן חשון הופיע לראשונה ב-בית חב"ד אזור.

העולם שלפני המבול השחית את דרכו ובכך הביא את קיצו. התורה מדגישה: "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ", ומכאן אנו למדים, כי השחתת-הדרך לא הייתה מנת-חלקו של האדם בלבד, אלא של כל היצורים שחיו בעולם. על-כן נגזרה על כולם כליה, והעולם ההוא כולו עבר מן העולם.

מקווה טהרה

בפשטות, היה המבול עונש על חטאי העולם. אולם תורת החסידות מגלה בו משמעויות עמוקות יותר, הקשורות להכנת העולם למתן-התורה ואף לגאולה העתידה. הבנת המבול כפשוטו מעוררת שאלות רבות. למה היה צריך הקב"ה להביא מבול על הארץ אם היה ברצונו רק למחות את היצורים החיים? כמו-כן, לשם-מה הוריד מבול על הארץ במשך ארבעים יום, עד שהמים גברו ועלו חמש-עשרה אמה מעל ההרים הגבוהים?

מסבירה תורת החסידות, שהמבול הוא בבחינת מקווה-טהרה. תפקידו העיקרי היה לטהר את הארץ מטומאתה. העולם שלפני המבול השחית את הארץ וטימא אותה, כפי שנאמר: "מלאה הארץ חמס". העולם היה רווי כוחות-טומאה רבי-עוצמה, שטימאו את הארץ והשחיתו אותה. השמדת החיים כשהיא לעצמה לא הייתה פותרת את הקלקול והטומאה שהם יצרו בעולם. העולם הושחת ונטמא עד שלא היה יכול עוד להתעלות על-ידי תשובה.

טהרתו של העולם נעשתה על-ידי המבול. הוא ירד ארבעים יום – בדוגמת מי-המקווה המטהרים בארבעים סאה. המבול שטף והעביר את רוח-הטומאה שהייתה בארץ וטיהר את העולם. הוא סילק ממנו את ה’קליפות’ (כוחות הטומאה) העזות, שהתבצרו בו עקב מעשי בני-האדם. כך טוהר העולם והוכשר לקיים עליו חיים חדשים.

רמז לכך אנו מוצאים גם בנביא. את הפסוק (יחזקאל כד) "ארץ לא מטוהרה היא ולא גושמה ביום זעם", פירשו חז"ל על ארץ-ישראל, שלא ירד עליה המבול. הרי שהמבול – עניינו טהרה.

הכנה לעתיד

מוסבר גם-כן, שהמבול טיהר במידה מרובה את הטומאה שירדה לעולם בעקבות חטא עץ-הדעת, ובכך שימש הכנה והכשרה למתן-התורה. הוא עשה את העולם ראוי שאור התורה והמצוות ייקלט וייאחז בו. העולם שלפני המבול לא היה כלי ראוי להשראת הקדושה האלוקית, אך על-ידי המבול נעשתה ההכשרה הראשונית, שכאשר יהודים ילמדו תורה ויקיימו מצוות, תוכל הקדושה להיתפס גם בתוך המציאות הגשמית של העולם.

כמו-כן היה המבול הכנה לגאולה. אחד מייעודי הגאולה הוא: "ומלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים" (ישעיה יא,ט). המים מסמלים את הכוח האלוקי המחיה ומקיים את הבריאה, ולעתיד לבוא, יכסו ה’מים’ את כל המציאות, עד שכל הבריאה תחוש שקיומה נובע מהחיות האלוקית, כשם שיצורי המים מרגישים שקיומם תלוי במים שהם חיים בתוכם. הכנה לכך הייתה המבול. אז היה העולם כולו מכוסה מים, מעין השלמוּת שתהיה לעתיד-לבוא.

על-כן נקרא המבול (ישעיה נט,ד) "מי נח", מלשון "נייחא דרוחא" (נחת-רוח), ונאמר פעמיים "נח", רמז ל"נייחא דעילאי ונייחא דתתאי" – נחת לעליונים ונחת לתחתונים, כי המבול טיהר את העולם ועשאו כלי להשראת השכינה ולגילויי הגאולה.

הפוסט טהרת העולם הופיע לראשונה ב-בית חב"ד אזור.

יריד החגים

חודשי השנה משולים לקרונות הרכבת שאת כולם מוביל הקטר, הלא הוא חודש תשרי, ממנו אנו שואבים כוחות רוחניים למשך כל השנה. מהו ה"שלל" הרוחני שהרווחנו ב"יריד" החגים בחודש האחרון?

בראש-השנה המלכנו את הקב"ה וקיבלנו עלינו את עול מלכותו, הרגשה שתלוה אותנו כל השנה בקיום המצוות. ביום-כיפור התחרטנו על מעשינו ושבנו בתשובה שלימה, החלטה זו תשפיע על מעשינו בשנה החדשה. בסוכות ראינו שלמרות ההבדלים בין ארבעת המינים המייצגים את כל השכבות בעם ישראל יש להתאגד יחד, ועל אחדות זו נשמור בכל תחום בחיינו. בשמחת-תורה שמחנו ורקדנו עם התורה ובאותה דביקות נמשיך לשמוח ולאהוב את התורה הקדושה.

הנה כי כן, חגי ונשרי נותנים לנו דחיפה רבת עוצמה לקראת ההתמודדות עם עסקי החול במשך כל ימות השנה. טבעי הדבר שכוחות אלו ניתנים דווקא לפני חודש מר-חשוון כדי להדגיש את מטרתם – להמשיך ולהכניס לתוך שגרת החיים הרגילה את אותה קדושה רוחנית ש"קנינו" בחודש תשרי ולהגביר את עניני היהדות בסדר יומנו. המבחן האמיתי מתחיל עכשיו, כשאנו יוצאים אל העולם, טרדותיו ובעיותיו.

ויעקב הלך לדרכו

ביטוי לירידה זו מאוירת הקדושה לחיי החולין אנו מוצאים במנהג עתיק יומין להכריז בשלהי חודש תשרי בבית הכנסת את הפסוק מספר בראשית (לב, ב): "ויעקב הלך לדרכו". בכל מילה בתורה אנו יכולים למצוא עולם מלא וללמוד הוראה בחיים ובפרט בפסוק האמור שזוהי מטרת הכרזתו:

יעקב –  'יעקב' ו'ישראל' הם שני שמות שמציינים את עם ישראל. אלא ש'ישראל' (מלשון "שר אל" ואותיות "לי ראש") מציין את עליונותו של העם היהודי, בהיותו מעל כל מגבלות העולם ואשר בכוחו לשנות ע"י מעשיו ותפילותיו את סדרי הטבע.

'יעקב' לעומת זאת (מלשון "וידו אוחזת בעקב עשיו") מתייחס ליהודי הפשוט השב בסיום תקופת החגים לעסקי החולין.

ממשיך הפסוק ומורה לו: הלך – אל לו לעמוד ולהישאר בדרגתו. ההליכה האמיתית מתבצעת בעקירה לגמרי ממקומו הקודם ועליה לדרגה נעלית יותר. גם אם הוא חושב לרגע שמצבו הרוחני שפיר וטוב אין נמנעת ממנו הדרישה ל"הלך" ולעלות במעלות הרוחניות.

זהו תפקידו של האדם בניגוד למלאכים שנקראים "עומדים" כמו שנאמר "ילכו מהיל אל חיל". אך מהו הכיוון?

לדרכו – באותם עניינים שהם לכאורה דרכיו וצרכיו הפרטיים עליו להפיח את רוח הקדושה "בכל דרכיך דעהו". גם בעסקי הפרנסה ואפילו אכילת ושתייה ושאר ענייניו הגשמיים יש ליהודי תפקיד רוחני – להעלותם ולזככם באמצעות אותם "כלים" ש"קנינו" בחודש תשרי האחרון. להכניס גם בעסקים את אותה תחושה ואוירה של ראש-השנה – קבלת עול מלכות שמים, או את אווירת השמחה בתורה שהרגשנו בשמחת-תורה, וכך הלאה. וכאמור דברים אלה מכוונים לכל אחד, אפילו למי שהוא בבחינת "עקב" – בתחילת דרכו בשבילי היהדות.

דרך המלך

עניין נוסף שניתן ללמוד מן המילה "דרכו" :

שלמותה של הדרך, דרך המלך, מתבטא בכך שהיא מחברת את הפינה הכי רחוקה מעיר הבירה אל היכל המלך. נשמת היהודי ירדה מהיכלו של מלך מלכי המלכים הקב"ה כשעליה מוטלת שליחות חשובה ביותר; לזכך ולהעלות את העולם הגשמי והתחתון אליו נשלחה עד תכלית המטרה. כמו בדרך המלך, חיבור הפינה הכי רחוקה עם הקב"ה, מלכו של עולם.

לכן אין להסתפק רק בהחדרת הקדושה בעניינים הפרטים בעסק או בבית, יש גם לסלול את הדרך הלאה עד לפינה הכי רחוקה, הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית, ולהאירה באור התורה והיהדות. במילים פשוטות יותר: לדאוג גם ליהודי השני ובפרט לזה שנמצא בריחוק לעת עתה מחיי תורה ומצוות.

הפוסט חוזרים מהיריד הופיע לראשונה ב-בית חב"ד אזור.

כדי לשקם מצב כזה היה צורך בשינוי דרסטי, מהפכה של ממש, שתוביל להקמתו מחדש של דור אנשים שחייהם מושתתים על ערכי מוסר וחוקים.

נח בונה תיבה

"ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת השמים…". זה סופו של דור הרשעים – המבול. רק נח ומשפחתו אמורים להנצל מהמבול הנורא. לשם כך מצוה אלוקים על נח לעשות לו תיבה גדולה אשר תצוף מעל מימי המבול ותשמש מקום הצלה לכל אלו שמהם יקום הדור החדש. מאה ועשרים שנה בנה נח את התיבה. הוא נטע ארזים. וכל כך למה? כדי שיראו אותו בני דורו ואולי יתחרטו למשמע גזירת המבול ויחזרו בהם ממעשיהם. שלוש קומות היו לתיבה. התחתונה נועדה לאיחסון הזבל, האמצעית לבהמות והעליונה לבני אדם ועופות טהורים, כי לאדם קל יותר לגור עם העופות. שניים מכל סוג של בעלי חייים שאינם טהורים (זכר ונקבה) נכנסו אל תיבת ההצלה, ושבעה שבעה מבעלי החיים הטהורים. כל זמן שהותם בתיבה היו עסוקים נח ובני משפחתו בטיפול והאכלת כל אלו.

המבול

ארבעים יום וארבעים לילה ירד מבול על הארץ. אחר כך במשך מאה יום נוספים התגברו המים עד שגבהו המים מעל ההרים הגבוהים ביותר ב-7 מטרים. מעל כל אלה צפה לה תיבת נח. המטרה הושגה – "וימח כל היקום אשר על פני האדמה . . וישאר אך נח ואשר איתו בתיבה".

היציאה מן התיבה

המבול נפסק ולאט לאט החל גובה המים לרדת. לאחר ארבעים יום נראו ראשי ההרים ותיבתו של נח נחה לה על ראש הרי אררט. בשלב זה החליט נח לבדוק האם אכן לא נותרו מים ואפשר לצאת מן התיבה לשם כך שלח שלוש פעמים את היונה. בפעם הראשונה חזרה כלעומת שבאה, מאחר שלא מצאה מנוח לכף רגלה, אות כי יש עדיין מים בחוץ. בפעם השניה חזרה עם עלה זית בפיה, ובפעם השלישית לא שבה. אז הסיר נח את מכסה התיבה וראה כי אכן לא נותרו מים על פני האדמה. האישור הסופי ליציאה מן התיבה ניתן ע"י אלוקים כשאמר לנח: "צא מן התיבה". בסך הכל שהה נח בתיבה שנים עשר חודש. מיד בצאתו מן התיבה בנה נח מזבח לה’, עליו הקריב את חלק מן הבהמות הטהורות. הקב"ה ששבע נחת מהתנהגותו של נח בירך אותו ואת בניו ובהזדמנות זו התיר לחם לאכול בשר, שמימי אדם הראשון היה אסור באכילה. זאת בתנאי שקודם ימיתו את בעל החיים ורק אח"כ יאכלו את בשרו.

הקשת-ברית עולם

באותו זמן כרת הקב"ה עם נח וכל הדורות הבאים אחריו ברית לבל יביא מבול יותר לשחת את הארץ "את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ" מראה הקשת בענן מזכיר את הבטחת הקב"ה לבל יביא מבול על הארץ. הקשת נראית בשמים רק מבעד לעננים קלים שהשמש שולחת עליהם את קרניה. בעבר היו העננים מכסים ומונעים את כניסת אור השמש לגמרי. הרואה כעת קשת בענן יודע איפוא, כי עננים אלה אינם טומנים בחובם סכנת של מבול ומביאים רק ברכת לעולם.

מגדל בבל

במשך הזמן גדלה והתרחבה משפחתו של נח משלושת בניו: שם, חם ויפת. נוצרו שבעים משפחות אשר ברבות הימים התפתחו מהם שבעים אומות העולם. בין צאצאיו היה נמרוד, איש חזק שנאמר עליו – "הוא היה גבור ציד". גבורתו הפיסית הביאה אותו למרומי השלטון. הוא היה "צד" אנשים בפיו ומשכנעם למרוד בבורא העולם.

כל האנושות היתה אז מאוחדת ומלוכדת – "שפה אחת (לשון הקודש) ודברים אחדים (עיצה אחת)". נמרוד ניצל זאת לרעה, הוא סחף את כולם לבצע את רעיונו הנועז – "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם."..

רבבות התעסקו במלאכת בניית המגדל – אשר גובהו הרקיע שחקים – עד ש"פקעה סבלנותו" של הקב"ה. כאמור יחודו של הדור ההוא היה באחדותו אשר התבטאה בהיות להם שפה אחת ויחידה. החליט הקב"ה לבלבל את שפתם; איש לא הבין את רעהו, אחד אומר לחבירו: הבא לי חבל וזה מביא לו מגריפה. היה הראשון חובטו בה והורגו, התחילו כולם רבים אלו עם אלו, לקחו חרבות והחלו נלחמים אחד עם השני ונפלו חללים רבים. בסופו של דבר נשרף המגדל והמונים נקברו חיים תחת הריסותיו ואת הניצולים הפיץ ה’ "על פני כל הארץ…"

עבודת הפסלים והאלילים נפוצה בכל מקום. האנשים שמו את בטחונם בפסלי עץ ואבן עד שבא אברהם צאצא ישיר לבית שם, בן נח. עוד בהיותו קטן ורך בשנים החל לחשוב איך יתכן שאין מנהיג ליקום? האם "הגלגל" מסתובב סביב מעצמו? מגיל שלוש עד גיל ארבעים הגיע למסקנתו החד משמעית והיא האמונה בקל אחד. אין פלא שאלוקים בחר דווקא בו להיות אבי האומה היהודית שממנו יצא העם הנבחר.

הפוסט פרשת נח הופיע לראשונה ב-בית חב"ד אזור.

בשלב זה מורה הקב"ה לנח להקים תיבת עץ גדולה שתשמש מחסה לשארית הפליטה של הבריאה שהותרה להשאר בחיים על מנת להמשיך את המשך קיום העולם לאחר המבול. תיבת נח הכילה מדורים לבני משפחתו, מדור נוסף לבהמות החיות והעופות, והמדור התחתון לאשפה. התכנון היה מדוייק על פי הוראות שקיבל מהקב"ה, ולכאורה, עובדה זו הקילה על בניית התיבה.

אלא, שעל מלאכת התיבה שקד נח לא פחות מ-120 שנה. גם אם בכל יום היה מניח קרש אחד בלבד, היתה מסתיימת הבניה כעבור כמה שנים בודדות. לשם מה נזקק נח לשנים כה רבות למלאכה זו, כשהוראות יצרן כבר יש, וידים עובדות לא חסרו, מאה עשרים שנה זה זמן רב שדורש הסבר.

הסיבה האמיתית לכך היא: גם לאחר שדור המבול הרסו כל חלקה טובה ודינם נגזר, המתין הקב"ה שמא ישובו בתשובה. אף על פי שנח עומד הכן למבול, מבצע הוא את המלאכה בעצלתיים על מנת שכמה שיותר בני אדם יחשפו למלאכתו וישאלו על מטרתה. הקב"ה אינו שש לבצע את גזרתו, הוא מעיד על עצמו: "כי לא אחפוץ במות המת כי אם בשובו אלי וחי", השימוש שעושה בעונש הוא אך ורק כדי לתת איתות ותזכורת, לעודד חזרה בתשובה, לא חלילה כנקמה וכסמפטום של כעס.

בניית התיבה בקצב מינימלי ומתמיה נועדה לעורר את אנשי דורו של נח לשאול אודותיה ולקבל את המסר האלוקי: חיזרו בתשובה, שובו מדרכיכם הרעה לפני שיהיה מאוחר. נח מצידו יכול היה לסיים את התיבה בזמן קצר, לשבת בביתו ולהמתין ליום בו יצטרך להשתמש בה. אך לא. הוא מעדיף לשתף את כולם בהצלה, הוא חס על חיי אדם, ומשלב את בניית התיבה עם מערך הסברה מורכב, שאומנם לא הניב תוצאות אך לפחות פעל את פעולתו כאדם.

התורה היא נצחית, והיא משלבת את הוראותיה בחיי היהודי על מנת להעניק לו אושר וסיפוק. כשאנו מזהים בסיפור המבול את ההתייחסות לחוטאים והדרך הארוכה שעשה נח על מנת להציל אותם ניתן להבין את ערכם של החיים, את מעלתה של התשובה. עבור ערך עליון כזה יבצע נח פעולה שאינה הגיונית, על מנת להגיע ליותר בני אדם ולהצילם.

זמן זה שלפני הגאולה נמשל לחבלי לידה, ייסורים ומוראות גלות פוקדים את עם ישראל כהכנה להתגשמות ייעודי הגאולה. הפתרון אותו מעניקה לנו התורה להתגבר על כך הוא : "בא אל התיבה", להיכנס ל"תיבות"- מילות (תיבה פירושה גם מילה) התורה והתפילה, וכך להינצל מהמים הרבים של טרדות הפרנסה.

רק כשנכנסים לתיבה – למסגרת של אמונה ובטחון – אפשר לעבור את המבול של צרות הגלות בשלום. אך ההוראה שנותנת לנו התורה מפרשה זו היא לא להסתפק בתיבה שלנו, אסור להישאר אדישים מול אסונו של הזולת. כשרואים יהודי שנותר מחוץ לתיבה, סובל ומדוכא, יש להכניס אותו לתיבה, לשתף אותו בבשורת הגאולה ולהבטיח לו כי מעשה טוב מצידו יוציא את כולנו מהגלות.

את הדרך ליהודי נוסף נעשה בדרכו של נח, באמצעים שיתמיהו ויגרמו לו להתענין ולשאול. הוספה של שמחה לדוגמא, בתקופה זו, תגרום ליהודים רבים לתמוה, לשמחה זו מה עושה? כיצד היום ניתן לשמוח כשהמצב הכללי של עם ישראל בארץ ישראל ובתפוצות קשה מנשוא? על כך נאמר: יהודים יקרים, אנו שמחים בשמחת הגאולה, כל הצרות שפקדו אותנו הם סימן טוב לכך שכעת אנו נכנסים לרגעים היפים, לזמנים הטובים להם חיכינו אלפיים שנה.

הפוסט בוא אל התיבה הופיע לראשונה ב-בית חב"ד אזור.

הפוסט איפה ברכת שבט שמעון? הופיע לראשונה ב-בית חב"ד אזור.

לצפיה בוידאו המלא https://go.jem.tv/KSB

בקרו באתר: http://jem.co.il

הפוסט זכרונות של ברכה הופיע לראשונה ב-בית חב"ד אזור.

לא פעם ישנה תחושה של חוסר המשכיות, של עולם המלא בחוויות רוחניות עם סיום מערכת חגי החודש, הנקטע בחזרה נוספת ל"בראשית", מתוך תחושה של אם אין עם מה להמשיך, נתחיל מחדש.

ברצוני להציג נקודת מבט אחרת המאפשרת לראות במעבר החדש לבראשית פוטנציאל של תהליך שכל ענינו התקדמות והמשכיות.

מנהגם של ישראל להתחיל לקרוא "בראשית ברא", מיד עם סיום הקריאה של חומש דברים בשמחת תורה. "וקוראים אותו שמחת תורה לפי שמסיימים בו התורה וראוי לשמוח בסיומה, ורגילים להתחיל מיד בראשית כדי שלא יהיה פתחון פה לשטן לקטרג לומר כבר סיימו אותה ואינם רוצים לקרותה עוד." (טור אורח חיים ס' תרסט) מעיון שטחי עולה, שהקריאה המיידית בספר בראשית מטרתה למנוע קטרוג על עם ישראל שכל שמחתם היא שקרית. השטן ישאף להציג את השמחה, כשמחה הבאה לבטא השלמת משימה, ולא ביטוי לשמחה בתורה עצמה, כי כל השמח שמחה אמיתית עם התורה שואף להמשיך ולא לסיים. לכן, אנו מתחילים מיד לקרוא בראשית ברא כדי לסתור טענת המקטרג, ולהראות קבל עם ועדה הנה אנו מעונינים להמשיך.

אכן טיעון זה אינו מספיק דיו. לשם סתירת טענת המקטרג, אין צורך להתחיל בדווקא ב"בראשית ברא". לשם כך, ניתן היה להתחיל בכל קטע נתון אחר. ברור, שאין להעלות על הדעת כי מדובר בקטע שנבחר באופן אקראי, או מטעמי נוחות בלבד.

כדי לתפוס את הדברים באופן הנכון, הבה נתבונן שוב בדברי ה"טור": "וקוראים אותו שמחת תורה לפי שמסיימים בו התורה, וראוי לשמוח בסיומה". מה מבטאת שמחה זו? לשם כך נתבונן במקורו של מנהג זה, המובא במדרש (שיר השירים רבה א,ט,): (מלכים א' ג',ה.) "בגבעון נראה ה' אל שלמה בחלום הלילה ויאמר אלוקים שאל מה אתן לך" אמר שלמה; אם אשאל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות הוא נותן לי אלא הרי אני שואל את החכמה והכל בכלל, הדא הוא דכתיב "ונתת לעבדך לב שומע" (מלכים א' ג',ט.) אמר לו הקב"ה; שלמה! חכמה שאלת לך, ולא שאלת עושר ונכסים ונפש אויבך, חייך, החכמה והמדע נתון לך ועל ידי כך עושר ונכסים אתן לך. מיד "ויקץ שלמה והנה חלום" (שם ג',טו.) אמר רבי יצחק חלום היה. עומד על כנו, חמור נוהק והוא יודע מה נוהק, צפור מצייץ והוא היה יודע מה מצייץ. מיד; "ויבא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה' ויעל עולות ויעש שלמים ויעש משתה לכל עבדיו".(שם) אמר רבי אלעזר מכאן שעושים סעודה לגמרה של תורה".

המתבונן רואה, כי המשתה שעשה שלמה המלך, הוא על כלי ההבנה החדשים שקבל לאחר שה' נגלה אליו בחלום. שלמה המלך עשה משתה על ה"לב השומע" שקבל, ועקב כך יכול היה להבין את שיחתם של בעלי החיים. לכן, אם רבי אלעזר הסיק ממשתה זה את החובה לעשות משתה לגמרה של תורה, הרי מוכח מכאן שאין השמחה בזמן הסיום, על השלמת המטלה, או על מאגר המידע שנוסף לזכרון. השמחה היא לעולם על הכלים החדשים שנוספו לאדם עם הסיום, המאפשרים לו להבין ולהתמודד יותר טוב עם האתגרים הרוחניים שעומדים למולו. כשם ששלמה עשה משתה על כך שנפתח לבו להבין "עולמות בהמתיים" שהיו בבחינת נעלם לגביו (נהקת החמור וציוץ הציפורים), כך השמחה ב'גמרה של תורה' היא על מבט עומק רוחני חדש שזוכה לה המסיים, המאפשר למסיים להתבונן מ"בראשית" ולגלות עולמות והבנות חדשות שיאפשרו לו לבנות את עצמו מ"בראשית".

"ראוי לשמוח בסיומה של תורה". השמחה של "שמחת תורה" היא על כך שעם סיום התורה הרי נוסף לעם ישראל ולכל מי שהיה שותף ישיר בלימוד התורה,"לב שומע" שדרכו ניתן לחוש את ה"בראשית" של העולם. ניתן כעת ל"שמוע", להבין בהבנה של תורה "קולות" שהיו מקודם חסרי משמעות. הקריאה המיידית של "בראשית ברא" אינה מקרית.להיפך, היא קריאה דווקאית. לא רק שאיננו שמחים על כך שכביכול נפטרנו מהקשר עם התורה, אלא, אנו מביעים כלפי המקטרג שמחה על כך, שבידנו כעת כלים טובים יותר להבנת רצון ה' בבריאה. ממילא נוכל להתמודד איתו (עם המקטרג), בשנה החדשה, ביתר יעילות.

שבת בראשית אינה שבת של נפילת מתח. נכון, חזרנו לאותה נקודת זמן. אך, אם הפנמנו נכון את משמעות החגים, הרי אנו נמצאים על אותה נקודת זמן, אך במפלס גבוה יותר. למעשה, אנו צריכים להסתכל על מעגל השנה, כתנועה מעגלית שמתבצעת במישור גבוה יותר מקודמתה-תנועה ספיראלית- (או ח"ו במישור נמוך יותר) ולא כתנועה המתבצעת שוב על המישור הקודם.

כשעוברים נכון את שמחת תורה,הרי ניתן לחוש במשהו מ"הבראשיתיות" של העולם. השבת, המבטאת את מטרת העולם ואת המרכזיות שבו, צריכה לתת לנו איזו שהיא הכרה חדשה, הכרה של "בראשית". באם קלטנו נכון את משמעויות החודש על חגיו, ושמחנו כראוי בשמחת תורה, תהיה שבת זו עבורנו "שבת של בראשית", שבת של עולמות רוחניים חדשים שנפתחים לפנינו, מעין דמעין העולמות שנפתחו לשלמה; "וייקץ והנה חלום".

הפוסט מ ב ר א ש י ת הופיע לראשונה ב-בית חב"ד אזור.